הערב והלילה עברו בצורה חלקה להפתיע, חשבה צ'רלי כשניקתה את החדר האחורי אחרי שהגברים עזבו. נכון, הם היו שוביניסטים וגבוליים בגסותם לפעמים. מילארד גרם לה לצמרמורת, ווידאר היה פשוט גס רוח ועוין. אבל היו גם הרבה הומור וצחוק. "עבודה נהדרת הערב," אמרה ג'ני כשנכנסה. "תודה, בוסית," אמרה צ'רלי כששמה את הכיסאות על השולחן, והכינה את החדר למנקות שמגיעות בשעות הבוקר המוקדמות. "זה הטיפ שלך להערב ממועדון יום חמישי," אמרה לה ג'ני, והושיטה מעטפה שנראתה מלאה. "וואו, תודה." צ'רלי דפדפה במהירות בין השטרות כדי לקבל מושג כמה היא הרוויחה. היא הסתכלה על ג'ני. "את רצינית?" היא שאלה. "כנראה שהם אהבו אותך," אמרה ג'ני, ועזבה. צ'רלי הסתכלה שוב במעטפה. מבלי לספור, היא העריכה שזה שווה טיפ של שבוע. הבנות לא צחקו כשאמרו שהגברים נותנים טיפים טובים. אולי היא תשקול לעשות את זה שוב מתישהו, היא חשבה כשעשתה את דרכה לחדר הצוות והחליפה לבגדי היומיום שלה והוציאה את התיק שלה. היא נפרדה לשלום מרוברט, והוא שאל אותה אם היא צריכה שהוא ילווה אותה לתחנת האוטובוס. "תודה רוברט, אבל זה רק הליכה של חמש דקות. אני אסתדר," היא אמרה לו והוציאה את הטלפון שלה. היו לה עוד כמה שיחות חסומות מאביה ושתי שיחות שלא נענו מאחיה. היא רשמה לעצמה תזכורת לחזור אליו. לאחיה הוקסטון ולבעלו טייסון היו שני בנים תאומים מקסימים שהיו כבר במיטה בשעה הזו, אז זה יצטרך לחכות עד הבוקר. היא עמדה להניח את הטלפון כשהוא התחיל לצלצל. היא הסתכלה על הצג וחייכה. "היי, אידיוט," היא אמרה. "סוף סוף, זה יהרוג אותך לענות לטלפון שלך מדי פעם, אחות?" שאל אחיה. "עבדתי, הרגע סיימתי," היא אמרה. "אבא ניסה להתקשר אלייך," אמר לה הוקסטון. "אז שמתי לב." "את הולכת לחזור אליו?" הוא שאל. "אתה היית חוזר?" היא שאלה במקום לענות. "אני מבין מה שהוא עשה היה רע, אבל הוא באמת רוצה לתקן דברים," ניסה אחיה לשכנע אותה. "הוא יודע מה הוא צריך לעשות כדי לתקן דברים. עד אז, הוא מחוץ לחיים שלי. מה שלום הבנים?" היא שאלה כדי להחליף נושא. היא ידעה שאחיה לא יוותר על הזדמנות לדבר על הבנים שלו. הייתה אנחת כבדה בצד השני של הקו. "הם בסדר. ליאם מתחיל ללכת לבד ואיידן עושה כמיטב יכולתו להפיל אותו," צחק אחיה. "נשמע מקסים," היא אמרה. "זה כן, כשזה לא מתסכל שהקטן הזה מתמקד בלהתעסק עם אחיו במקום לנסות בעצמו. את צריכה לבוא לארוחת ערב. הם מתגעגעים אלייך." "נכון, אני בטוחה שהם אמרו לך," היא הקניטה. "אני אשמח. אני אבדוק את היומן שלי ואתן לך כמה תאריכים שמתאימים לי. אל תשכח לספר לטייסון," היא אמרה. "אני לעולם לא אשכח," הוא התנגד. "נכון, אני מניחה ששלוש הפעמים האחרות היו רק אני חולמת אז," היא הציקה לו. "אם לשפוט לפי השעה המאוחרת שאת מסיימת לעבוד, את עדיין עובדת במקום הזה," אמר הוקסטון, וניסה להחליף נושא. "כן, אמרתי לך שזו דרך טובה בשבילי להרוויח כסף," היא אמרה לו באנחה. "ג'יימס אומר לי שיש כמה אנשים רעים שמסתובבים בבר הזה. כסף זה לא הכל," ציין אחיה. "זה קל לך להגיד, מר עורך דין. ג'יימס מתוק, וזה נחמד שאכפת לך, אבל אני צריכה לעשות את זה," היא אמרה. "למה שאני לא אתקשר לג'יימס והוא יבוא לאסוף אותך ויקח אותך הביתה? זה המינימום שאני יכול לעשות, והוא ישמח לעשות את זה." צ'רלי חייכה. ג'יימס היה החבר הכי טוב של אחיה. הם גדלו יחד, והוא היה כמו אח שני. העובדה שהוא היה סקסי ועבד כשוטר לא החמירה את המצב. לצ'רלי היה קראש סודי על ג'יימס במהלך שנות העשרה שלה. לא שהוא ראה אותה כמשהו אחר מאשר אחות. גם עכשיו, היא הודתה, הוא נראה מדהים במדים שלו או במעבר האחרון לחליפה מאז שקיבל קידום לבלש. "תודה, אבל לא תודה. תן לג'יימס לנוח. אני כמעט בתחנת האוטובוס והנסיעה באוטובוס אורכת רק עשרים דקות," היא אמרה לאחיה. אחרי שהוא התקשר אליה, היא הפסיקה ללכת והתמקדה בשיחה. אבל הנושא הזכיר לה שהאוטובוס יגיע בכל רגע, והיא התחילה ללכת במהירות לכיוון תחנת האוטובוס. היא כמעט הגיעה לשם כשראתה את האוטובוס עובר, אפילו לא מאט בתחנת האוטובוס הריקה. היא נאנחה בתוכה. "את בטוחה? הייתי הולך בעצמי, אבל אני לא רוצה להעיר את טייסון כשהוא סוף סוף מקבל שנת לילה רצופה," אמר אחיה. "זה בסדר, האוטובוס שלי יגיע בקרוב. אני אגיע הביתה מהר יותר ככה מאשר אם אצטרך לחכות לג'יימס. מילאת את חובותיך כאח גדול הערב היטב. לך לישון במצפון נקי ואני אחזור אלייך לגבי תאריכים לארוחת ערב," היא אמרה לו. "את בטוחה? את לא רוצה שאני אשאר על הקו עד שהאוטובוס שלך יגיע?" "אין צורך, הוא יגיע בכל שנייה ואני במרחק צעקה מהבר שבו ההר של סדרן בשם רוברט עדיין נמצא במקום מכיוון שהבוס סופר את ההכנסות," היא אמרה לו. "בסדר. אוהב אותך, אחות." "אוהבת אותך גם," היא אמרה וניתקה. היא שיקרה לאחיה. האוטובוס שהוחמץ פירושו המתנה של ארבעים וחמש דקות. אבל היא לא רצתה שהוא ייכנס למצב אח מלא. יש לו משפחה, וצ'רלי לא רצתה להטריד את ג'יימס. במקום זאת, היא התיישבה על הספסל והתחילה לגלול בטלפון שלה. מכונית עצרה בתחנת האוטובוס וצ'רלי נמתחה כשהרימה את עיניה. לינקולן טאון קאר שחורה עמדה מולה, הדלת האחורית מקבילה אליה. החלון ירד וצ'רלי מצאה את עצמה מסתכלת על ווידאר. הייתה דממה לרגע כששניהם רק הסתכלו זה על זה. "כמה זמן עד האוטובוס הבא?" שאל ווידאר אותה. צ'רלי חשבה לספר לו את אותו שקר שהיא סיפרה לאחיה. אבל מה אם ווידאר יחליט לחכות? אז הוא ידע שהיא שיקרה, וזה לא היה טוב מכיוון שהוא היה לקוח מוערך של ג'ני. היא הסתכלה למטה על הטלפון שלה. "עשרים וחמש דקות," היא אמרה לו. הוא הנהן. "אני אקח אותך הביתה," הוא אמר. זו לא הייתה שאלה שהרגיזה את צ'רלי. "תודה על ההצעה, אבל אני אחכה," היא אמרה לו כשצפתה בנהג יוצא מהמכונית, מקיף אותה ופותח את דלת הנוסעים, מצפה שהיא תיכנס. צ'רלי ראתה את ווידאר יושב במושב הרחוק ממנה. הוא נראה רגוע וכאילו הוא שייך למכונית היקרה. היא לא זזה. הוא לא אמר דבר, הוא רק הרים גבה כאילו שאל כמה זמן היא הולכת להתריס נגדו. צ'רלי הרגישה שהנחישות שלה נחלשת. הוא היה פטרון וזה יהיה גס לדחות את ההצעה, היא חשבה, קמה מהספסל והחליקה לתוך המכונית. "תודה," היא אמרה כשהנהג סגר את הדלת מאחוריה. ווידאר רק הנהן ואז הסתכל למטה על פנקס שהוא החזיק. הוא נראה קורא משהו והתעלם מנוכחותה. לא מביך בכלל, חשבה צ'רלי. "לאן, מדמואזל?" שאל הנהג כשהסתכל במראה האחורית. "שלוש, שלוש, שמונה רחוב הדסון," היא אמרה. "אני מאמין שזה מלון, מדמואזל," אמר לה הנהג. "זה נכון," היא ענתה. הנהג חייך אליה במהירות והנהן לפני שפנה לתנועה. ווידאר התמקד בכל מה שהוא קרא. צ'רלי צפתה בעיר חולפת על פניה מחוץ לחלון וקיוותה שהם יגיעו לשם מוקדם ולא מאוחר. אולי היא הייתה צריכה להסכים לתת לג'יימס לאסוף אותה. לפחות זו הייתה נסיעה נעימה. היא נאנחה בהקלה כשהמכונית עצרה מחוץ למלון. צ'רלי רצתה לפתוח את הדלת ולברוח, אבל הנהג כבר יצא והיה מנומס לא לתת לו לעשות את עבודתו. "תודה על הטרמפ," היא אמרה לווידאר כשחיכתה שהנהג יפתח את דלתה. ווידאר גרגר משהו וצ'רלי יצאה מהמכונית באותה שנייה שהנהג פתח את הדלת. "תודה," היא אמרה לו. "התענוג שלי, מדמואזל. שיהיה לך ערב נעים," הוא אמר. "גם לך," היא אמרה באופן רפלקסיבי. היא עמדה על המדרכה וצפתה במכונית נעלמת. כשבטחה שהם נסעו מזמן, היא הלכה את הבלוק לדירה שלה. היא ידעה שלא יהיה בלתי אפשרי לווידאר למצוא אותה אם הוא באמת ירצה. משהו אמר לה שיש לו משאבים לפיקודו שיאתרו אותה תוך שעה אם ירצה. אבל לפחות היא הרגישה קצת יותר טוב שלא הובילה אותו ישר בחזרה לביתה.