אני מתיישבת ישר, מושכת את ידי ממגעו של כריסטיאן ונושכת את שפתי, שוקלת את העניין. הוא פונה אליי לגמרי, צופה בפניי, יושב בשקט ומאפשר לי רגע לחשוב. אני פשוט בוהה בו, הולכת לאיבוד מעט בעיניו האפורות-כחולות, תוהה... מה לעזאזל אני אמורה לעשות. או להגיד. או להרגיש! "מה אתה חושב שאני צריכה לעשות?" אני שומעת את עצמי שואלת. כריסטיאן פשוט נאנח ומשפיל את מבטו. "אני לא יכול לקבל את ההחלטה הזאת בשבילך, איריס."