אני ממלמלת תפילת תודה קטנה לאנתוני כשאני בורחת, אוחזת בכספי ומשליכה את עצמי דרך הווילון שבגב הבר. מאחוריי אני שומעת צעקות וקול של משהו שנשמע כמו אגרוף על בשר – אלוהים, אני מקווה שאנתוני בסדר – אבל אין זמן לדאוג לו. אני שומעת צעקה נוספת כשאני באמצע המסדרון ואני מבינה לפתע שאין סיכוי שאכנס לחדר ההלבשה בלי שהשני המטומטמים האלה יראו אותי אם הם ירדפו אחריי. אז אני מחליטה ברגע וחוטפת את הידית של הארון שכמעט ולא משתמשים בו שאני יודעת שנמצא כאן, פותחת אותו בחוזקה ומשליכה את עצמי פנימה. לפתע, קול מתפרץ בחזרה במועדון. בום בום! אני נאנחת, מצמידה את ידי אל אוזניי. אלוהים, זה נשמע כאילו זיקוקים הודלקו בתוך המועדון - או כמו יריות. צעקות פורצות בחדר ה-VIP, ובנות בחדר ההלבשה מתחילות לצעוק ולהיכנס לפאניקה גם כן. אני נאנחת, נדחקת עמוק יותר לתוך הארון החשוך, מקשיבה לצעדי רגליים חזקים שרצים מעלה ומטה במסדרון כשכולם מנסים לברוח. "היא בטח הלכה לחדר ההלבשה!" קול עמוק צועק ממש מחוץ לדלת הארון. אני נושכת את שפתי כשגל של תקווה שוטף אותי, כי זה נשמע מאוד כמו הבחור הגדול. "מה לעזאזל אתה עושה במועדון שלי?!" נשימתי קופאת בחזי. התקווה שלי נגוזה, כי זה פיט, המנהל שלי - והוא עצר ממש מחוץ לדלת הארון. "תזדיין מכאן! זה מקום מכובד - אתה לא יכול להיכנס לכאן ו-" "תקשיב, חמור," הבחור הגדול נוהם. אני לא יכולה שלא להציץ דרך הסדק בדלת. הבחור הגדול תופס את פיט בצווארון, מכווץ את שריר הזרוע שלו כך שפיט בעצם תלוי מהאגרוף שלו, רגליו מגששות כדי למצוא אחיזה על הרצפה. "אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים כאן, בסדר?" הברוט הגדול נוזף, נוטה קרוב לפניו של פיט כך שהיא מרוססת ברוק. אני מלבינה אז כשהמאפיונר שולף אקדח מתוך ז'קט החליפה שלו, מכוון אותו ישר לראשו של פיט. "עכשיו," הוא אומר, קולו מסוכן ורך. "אתה מראה לי לאן הבחורה הזאת הלכה." "בדרך הזאת -" קולו של פיט מצייץ, פניו הופכות אדומות מפחד ומחוסר אוויר. "אני אראה לך -" בשקט, אני מקללת את פיט על היותו בוגד כמו סטיבן - אם כי בכנות, עם אקדח לראשו, אני לא בטוחה שזה לגמרי הוגן. הבחור הגדול מוריד את פיט, ופיט מזנק קדימה, מוביל אותו לחדר ההלבשה. אני צורחת לפתע, ראשי עף למעלה כשאני שומעת שתי יריות נוספות והדלת נפתחת בחוזקה. עיניי פעורות באימה כשאני מסתכלת, מצפה לברוט, או לחבר שלו הקטן והחלקלק - אבל האיש הזה - הוא לא אף אחד מהם - יש לו שיער כהה שנפל לתוך עיניו, ואני נאנחת בהפתעה כשאני רואה שהחולצה שלו מכוסה בדם. "בואי, במבי," האיש נוזף, קולו יבש כשהוא מושיט יד לתוך הארון ומושך אותי בפרק כף היד, גורם לי למעוד קדימה לתוך המסדרון. אני מעדה על משהו בדרכי החוצה מהארון ופי נופל מיד כשאני תופסת מבט חטוף על גופה ששוכבת בפתח הכניסה לחדר ההלבשה, דם מסביב לראשה - אני לא יכולה לראות לגמרי במרחק הזה, אבל אני נאנחת כי הייתי נשבעת שזה הברוט הגדול, זה שרדף אחריי. אבל לפני שאני יכולה אפילו להסתכל מקרוב האיש מושך אותי ישר לפני שכתפו פוגעת לי בבטן ואני מורמת לאוויר מעליה, מורמת גבוה כשהוא כורך את זרועו סביב גב ירכיי. הוא מחזיק אותי חזק כשהוא מתחיל לצעוד חזרה לעבר המועדון. "הורד אותי!" אני צועקת, חובטת על גבו כמיטב יכולתי כשידיי עדיין מלאות במזומן שלי. הוא רק מנענע אותי, מתוסכל, מנסה לגרום לי לשתוק ולהפסיק לזוז כשהוא צועד לאורך המועדון, שם פטרונים ורקדנים צועקים, בורחים לדלתות. אני צועקת יחד איתם, מילותיי מתערבבות עם שלהם, אבל האיש הזה מתעלם ממני לחלוטין. הצעקות שלי קדחתניות כשאני ממשיכה לחבוט על גבו של האיש הזה - מי הוא!? האם הוא עובד בשביל דון המאפיה שקנה אותי - האם הוא לוקח אותי לבית בושת!? אני נאבקת ובועטת, אבל אני קופאת לגמרי בהלם כשהאיש חובט לי חזק על הישבן החשוף ברובו בכף ידו השטוחה. "תשארי בשקט, במבי," הוא מצווה, צוחק, קולו קר. "את עושה את זה לקשה יותר ממה שצריך להיות." אני עדיין פעורת פה בהלם כשהוא נושא אותי ישר החוצה מהדלת הקדמית. אני מסובבת את ראשי לשני הכיוונים, מנסה לראות לאן הוא לוקח אותי, ורכב שטח שחור בולם מיד לפני המועדון. האיש הנושא אותי לא עוצר את צעדיו, במקום זאת נושא אותי סביב המכונית ופותח את הדלת האחורית בכוח כדי להשליך אותי פנימה. הוא טרק את הדלת מאחוריי ואני מתנשפת, ראשי מסתובב בחרדה. אבל אני נאנחת שוב כשאני שומעת מישהו משתעל, נדחקת חזרה אל דלת המכונית כשאני מבינה שכבר מישהו יושב בחושך של המושב האחורי. אני נעשית דוממת לחלוטין כשעיניי סורקות את הדמות, שהיא גבר כמו שהיא טורף. רחב כתפיים, האיש משתרע בנינוחות גלויה במושב שממולי, גופו הגבוה מחוטב בשרירים, כוח מטפטף מכל סנטימטר ממנו. אף על פי שהוא יושב בחושך, קרן אור חוצה בפס על פניו, חושפת את העיניים הכחולות האלה שאני מזהה... לסתי נשמטת כשאני מבינה ש... שזה מלך המאפיה. מי... מי האיש הזה? למה אני במכונית שלו? כי... מלך המאפיה שונה מדון בונטי, שכנראה הבעלים שלי עכשיו - למעשה, הם יריבים מפורסמים. אז למה... אני קופצת, לפתע, כשהדלת הקדמית של הנוסע נפתחת בכוח והאיש שנשא אותי קופץ פנימה. "בוא נזדיין מפה!" הוא צועק. "סע, פרנקי!" ראשי נסגר אל הנהג - האם זה פרנקי? - שמהנהן ולוחץ את רגלו על הגז, המכונית מזנקת קדימה הרחק מהמועדון. אני מתחילה לרעוד עכשיו, גם מהקור מחוץ למועדון וגם מהפחד שלי - מי האנשים האלה? מה הם רוצים ממני? האם הם... האם הם הולכים לגרום לי... "ובכן, במבי," האיש בצד השני של המכונית אומר, מחזיר את עיניי מיד אליו. קולו מדגיש באופן מוזר את שם הבמה שלי כאילו הוא יודע שהוא מזויף. "בטח התחלת הרבה צרות בשבילי הערב. נצטרך -" אבל מילותיו נקטעות על ידי התרסקות ענקית והצעקה שלי כשחלון המכונית האחורי מתנפץ, קול היריות מהדהד באוויר.