אני צורחת שוב, מכסה את ראשי ומתכופפת נמוך ככל האפשר, רגליי נסחפות מעל המושב האחורי ובועטות במלך המאפיה בירך – "לעזאזל, סע, פרנקי!" מלך המאפיה צועק, "הם על הזנב המזוין שלנו!" "תרדי למטה!" מלך המאפיה צועק, מתכופף ומשליך את גופו מעל שלי כשפרנקי מושך את המכונית בחוזקה ימינה, הצמיגים שלנו חורקים על הכביש. אני צורחת אז, אני חושבת, מתכרבלת חזרה לכדור שלי, ממלמלת תפילות שלא אמרתי מאז שהייתי ילדה בבית ספר יסודי קתולי, ובאמת לא האמנתי בהן אז. אבל עכשיו אני מתחננת לכל מי שאולי מקשיב שם בחוץ, בבקשה, בבקשה תציל את חיי. הכדורים מפסיקים, ואני מרגישה את משקלו של מלך המאפיה מוסר ממני. אני מתחילה להרים את ראשי, אבל לפתע כל המכונית שלנו נסחפת הצידה ואני יכולה להבין, איכשהו, שנפגענו מאחור. "תפנה, לעזאזל, פרנקי!" מלך המאפיה צועק, בטירוף, יורה עוד כדורים מהחלון השבור. "אני לא יכול – אין לאן –" "לרחוב 42!" הבחור במושב הנוסע צועק, קולו מתוסכל וחד מפחד. "על זה!" פרנקי צועק עכשיו, מטה את ההגה הצידה בחדות כזו שכל המכונית מתכופפת ימינה – המכונית עולה על שני גלגלים ואני צועקת בפחד כשהגוף שלי מחליק על פני המושב האחורי. אורות מהבהבים על פני החלונות וצופרים צופרים, כי פרנקי חותך שורה שלמה של תנועה כדי לבצע את הפנייה. הצעקה שלי הופכת לצווחה כשאני לגמרי באוויר, אבל לפתע ידיים חוטפות אותי, אחת תופסת את המותניים שלי, השנייה עפה לראשי ומכסה את הגולגולת שלי רגע לפני שהיא חובטת בזכוכית החלון – אני נאנחת, עיניי נפקחות כשאני נמשכת לחיקו של מלך המאפיה, וכשעיניי פוגשות את שלו אני מבינה שאם ידו לא הייתה שם כדי לקלוט את המכה בזכוכית, המוח שלי היה מרוח על כל המכונית הזו עכשיו. אני בוהה בעיניים פעורות לתוך פניו, שהם פתאום כל כך קרובים לשלי. רכב השטח שלנו מיישר את עצמו על ארבעה גלגלים ועף במורד הרחוב, מתפתל בטירוף בין התנועה. מלך המאפיה מקלל בצורה שוטפת, מפנה את מבטו משלי לעבר פרנקי. הוא מנער את ידו כדי להיפטר מהכאב. "איבדנו אותם!?" "אתה תגיד לי, בוס!" פרנקי קורא מעבר לכתפו, ו – כשאני עדיין בחיקו – המלך מסתובב, מביט החוצה מהחלון האחורי. אני גם מסתכלת אבל... כל מה שאני רואה זה מוניות, מכוניות סדאן. אין שום סימן שלהם. "לעת עתה," המלך נוהם, מתוח. "איבדנו אותם לעת עתה." הוא מחפש עוד כמה רגעים אבל אז גופו נרגע, רק קצת. הוא נושף בחדות וחוזר לחלק הקדמי של המכונית. "דירת רחוב בראון, פרנק," הוא אומר, רגוע יותר עכשיו ממה שהיה קודם. "אנחנו צריכים להנמיך פרופיל לזמן מה." "הבנתי," פרנקי אומר, עדיין נוהג במהירות אבל משתלב בתנועה קצת יותר עכשיו. אחרי הכל, שום דבר לא צועק פעילות פלילית כמו לעוף בעיר עם חלון אחורי שבור וחשפנית חטופה. זה הגיוני שהם רוצים להשתלב, עכשיו, כדי שנוכל להיעלם. כדי שלא נמצא על ידי מי שרדף אחרינו, מכל סיבה שהיא. "בבקשה," אני נושמת, קולי רועד – ואני מופתעת מעצמי כשאני שומעת את המילה יוצאת משפתיי. אמרתי את זה בלי לחשוב. מלך המאפיה מיד מפנה את תשומת ליבו אליי. "אתה יכול – אתה יכול לקבל את הכל –" אני אומרת, מצביעה לעבר הכסף המפוזר על כל המושב האחורי עכשיו, נושף קלות ברוח שמגיעה דרך החלון האחורי. "רק... תן לי ללכת..." מלך המאפיה בוחן אותי לרגע ארוך ואז הוא מחייך חיוך זדוני. "שליש מהכסף הזה היה שלי לא מזמן," הוא אומר, קולו קר, מחושב. "ויתרתי עליו די בקלות עבור ריקוד. מה גורם לך לחשוב שזה," הוא אומר, מהנהן לכסף על המושב והרצפה, "יספיק כדי לקנות את החופש שלך?" אני מהססת, לא יודעת מה צריכה להיות התשובה. "אני – אני אשיג לך יותר," אני ממלמלת, נואשת. "אני יכולה לעבוד –" החיוך הזדוני שלו מעמיק והוא בוהה בי, מתחיל לנענע את ראשו קצת, כמעט ב... חוסר אמון? אני לא יודעת – אני לא מבינה את זה. אני לא יכולה לקרוא את הבעת פניו. "בבקשה," אני מתחננת, קולי רך כשעיניי מתמלאות בדמעות. "בבקשה אל תמסור אותי לדון בונטי... אל תמכור אותי לבית הבושת..." זרועו של מלך המאפיה מתהדקת סביבי כשפניו נופלות בעצב, אפילו ברחמים. ולפתע הוא עוטף אותי לעברו, מרים את ידו ומעביר בעדינות את פרקי אצבעותיו על לחיי, בוהה בעיניי. "איריס," הוא ממלמל, ואני קופאת כשאני שומעת את שמי על שפתיו. ולפתע, אני נזכרת במשהו. הייתי מוסחת מדי אז, אבל הוא קרא לי איריס קודם, לא? אחרי שסיימתי לרקוד... האם הוא איכשהו קשור גם לבונטי? "איך..." אני לוחשת, מנענעת בראשי לעברו בבלבול, "איך אתה יודע את שמי?" "איריס..." הוא לוחש, "את לא מזהה אותי?" אני נסוגה קצת, בוחנת אותו, קולטת את קו הלסת החזק שלו עם זיפים קלים, את אפו הישר, את העיניים הכחולות-אפורות מתחת לגבות כהות... וכשאני בוהה בו אני מבינה שבאמת יש משהו מוכר בו, במיוחד בעיניו. אני לא רק מדמיינת את זה. אבל אני לא מצליחה לחבר מה... "אתה מלך המאפיה," אני ממלמלת, מזעיפה את פני לעברו, רוצה שהמוח שלי יחבר את החלקים. כי אני מפספסת משהו כאן, אני פשוט יודעת את זה. "כן, ו?" הוא אומר, מרים גבה לעברי בצורה שמעוררת איזושהי זיכרון. איך – איך לעזאזל ידעתי שהוא הולך להרים את גבה ככה? "ואתה... חטפת אותי? כדי לנקום? בבונטי? או בגלל שראיתי מישהו נורה? או..." הוא מחייך אליי, יותר ברחבה עכשיו, נותן לעיניו להחליק על פניי. "חטפתי אותך כדי להגן עלייך, דייזי." עיניי מתרחבות כשאני שומעת את כינוי הילדות שלי על שפתיו והכל מתחבר למקומו. זיכרונות חוזרים להציף אותי ברגע אחד. דמדומים של סוף הקיץ שביליתי בריצה בשדות האחוריים עם הילד שקרא לי דייזי, על שם הפרח האהוב עליי. התגנבות החוצה בחצות עם אחי כדי ללכת לבית הסמוך, כדי לשחק משחקי לוח עד עלות השחר עם הילד שגר שם – שם הוא לימד אותי לשחק פוקר. אלפי אחר צהריים חורפיים שבנינו מבצרי שלג עם אחי ועם החבר הכי טוב הצוחק שלו, עם עיניים כחולות... "כריסטיאן," אני נושמת, אצבעותיי מתכרבלות בבד חולצתו. אני בוהה בו בלי למצמץ, כאילו הוא ייעלם אם אסיר ממנו את עיניי לשנייה – כאילו שאאבד אותו שוב, לנצח הפעם. "היי, הקטנה שלי," הוא ממלמל, מלטף בעדינות את לחיי. "אני לעולם לא אסיר ממך את עיניי."