בזמן שפרנקי נוסע איתנו למשמרת הצהריים שלי בלופה, הוא לא מזכיר – בכלל – שום דבר ממה שאולי עבר או לא עבר בינינו הבוקר. אני צופה בו בזהירות מזווית העין, מחפשת רמז או סימן כלשהו, אבל... לא, באמת שאין כלום. פרנקי הוא ממש כספת, לא? אני צופה בו, מקשיבה לו מפטפט ומתבדח, מנהל מונולוג סתמי כמו שהוא כל כך רגיל לעשות, ואני תוהה בפסיביות אילו סודות אחרים הוא מסתיר בתוך ליבו ומוחו. אם פרנקי שם לב שאני בוחנת אות