"סטיבן," אני לוחשת, וידי מיד עולה אל פי. כי למרות שראשו מכוסה באיזה שק תפוחי אדמה, אני יודעת שזה הוא, נגרר פנימה כשידיו קשורות מאחורי גבו, מועד על הנעליים שקניתי לו לחג המולד. כריסטיאן מיד נכנס לפעולה, נעמד מלפני, מושיט זרוע כדי לחסום אותי – כאילו סטיבן, מוחזק כפי שהוא על ידי שני גברים שידיהם מתחת לבתי השחי שלו, עומד לתפוס אותי. "מה זה החרא הזה!?" כריסטיאן רועם, מפנה את ראשו כדי לנעוץ מבטים זועמים