אני אפילו לא טורחת לסגור את הדלת מאחוריי, כי כריסטיאן כבר יושב במושב שלו, כבר לוחץ על הגז. אני פשוט צועקת ומכופפת את הראש כמה שיותר נמוך, והתנועה של המכונית שמתרחקת מהבית סוגרת את הדלת מאחוריי בחוזקה. אבל... אנחנו נוסעים. מה שאומר שכריסטיאן בחיים, והפחד שלי אומר לי שגם אני. שאנחנו בחיים. אני נאנקת מפחד, העיניים שלי עצומות בחוזקה כשאני מנסה להתכופף עוד יותר, מפוחדת שיירו בי. אבל המכונית צוברת מהירו