אני בוהה בשני הגברים בהלם, אוחזת בכסף אל ליבי. "מה – מה לעזאזל אתם מדברים!?" "החבר הקטן שלך," אומר הבחור הנמוך, לועג ודוחף את אנתוני כשהוא מנסה להגיע לצידי. "הוא מכר אותך לדון בונטי כחלק מהחוב שלו." "מה!?" אני צועקת, קופצת על רגליי. בית הבושת!? הם מנסים לגרום לי לעבוד כזונה!? אני מועדת לאחור, גבי נצמד למשטח העבודה בחלק האחורי של הבר. "בטח יש איזו טעות – יש לכם את הבחורה הלא נכונה –" "לא, אין לנו," אומר הבחור הראשון, מושיט יד ותופס את זרועי. "איריס סקוט? כן, החבר שלך סטיבן הראה לנו תמונה. זיהינו אותך ברגע שעלית על הבמה." הוא מתקרב עכשיו, מביט בזלזול לתוך פני. "אנחנו גם יודעים לאן את הולכת לבית הספר, ואיפה החברה הכי טובה שלך גרה – אז אפילו אל תנסי לברוח." "הנה," אומר הבחור השני, דוחף טלפון לעברי, הסרטון כבר פועל. תשומת ליבי נרתקת מיד למסך, כי אני מזהה את הקול שאני שומעת. אני נאנחת, מבינה שזה סטיבן. אני נשענת קדימה, בוהה בסרטון, שמראה את סטיבן יושב על הספה. הוא בוכה, אקדח מכוון אליו, והוא מתחנן לשני הגברים שעומדים לפניו – אומר להם לקחת כל מה שהם רוצים, הוא רק צריך עוד זמן. עיני מתרחבות כשאני שומעת את המילים הבאות נשפכות מפיו, כי הוא מציע להם אותי. סטיבן מספר להם הכל שאני חשפנית ואיפה אני עובדת. כשהוא אומר להם כמה כסף אני מכניסה כל חודש, הגבות שלהם עולות. אחד מהגנגסטרים על המסך מבצע שיחת טלפון – אולי מאשר את הפרטים? אני לא יודעת. בסרטון, סטיבן ממשיך לקשקש, חושף מידע שמזעזע אותי עד היסוד. המיזמים היזמיים של סטיבן הם כולם חזות שווא. הוא ביצע בחשאי איזושהי הנהלת חשבונות מאחורי הקלעים עבור המאפיה. אבל הוא מעל בכספי המאפיה, חשב שהוא יכול לקנות ולמכור קריפטו בלי שהם ישימו לב ולשמור את הרווחים לעצמו! פתאום, הכל הגיוני - סטיבן מתעקש שנקבל דירה חדשה ממש מהר, סטיבן נשאר בפנים כל הזמן, סטיבן שותה יותר, סטיבן מאפשר לי להרוויח כסף כדי לשלם את החוב שלו בזמן שהוא נשאר בבית ובוהה במחשב כל היום... "היא – היא גם בתולה!" סטיבן מגמגם בסרטון, עיניו קדחתניות. "זה יהיה שווה יותר, לא? אתה יכול כאילו – להציע את כרטיס הבתולין שלה למרבה במחיר!" אני מסמיקה ונשיפה כועסת של אוויר נופלת משפתיי, לא רק בגלל שזה שקר אלא בגלל שהחבר שלי בעצם מנסה להמתיק את העסקה! לא רק שסטיבן לא נלחם בשבילי - הוא מנסה להוציא יותר מהעסקה על ידי כך שהוא משכנע את הגנגסטרים האלה שאני שווה יותר! בסרטון, הגנגסטר מסיים את הטלפון ומהנהן לבחור עם האקדח. ואז שלושתם מסכימים לעסקה. אני – כל כולי, לנצח, לעשות איתי מה שהם רוצים – עבור חצי מהחוב של סטיבן. אני מלבינה מכך, כי או שסטיבן מכר אותי בכמה אלפי דולרים, או שהוא חייב הרבה, הרבה יותר ממה שחשבתי שהוא חייב. "זה מספיק," הבחור הנמוך מלפני נובח, חוטף את הטלפון כשהבחור הגדול תופס אותי בכתפיים. "את באה איתנו, ילדה יפה. הגיע הזמן להתחיל לעבוד." "תורידו את הידיים שלכם ממני!" אני צועקת, מנסה לבעוט, להשתחרר – כל דבר. "זה המאה העשרים ואחת! אתם לא יכולים פשוט לקנות בנות מהחברים שלהן! זה מגוחך-" אני צורחת, דוחפת חזק את חזהו. הבחור הגדול מביט בבחור הנמוך כשהוא רואה שאני קדחתנית, שאני לא אלך בשלום. "תשיג את הזבל בטלפון." פתאום ה-Facetime של סטיבן מהבהב לפניי. "סטיבן!" אני נאנחת כשפניו מופיעות על המסך. "מה – מה קורה!? תגיד לחבר'ה האלה לרדת ממני! אני –" "איריס," סטיבן נאנח, אבל חיוך מרושע קטן בקולו גונב את קולי. אני נעצרת לגמרי, בוהה בו. "אמרתי לך שלא רציתי את הכסף המלוכלך שלך בכל מקרה – אבל התעקשת. חפרת לעצמך קבר עם זה." הדם שלי קופא לחלוטין, מוחק אפילו את הפחד מעורקיי. "תגיד להם להוריד את הידיים שלהם ממני, סטיבן," אני גוערת, בוהה בו. "אם אתה לא רוצה את הכסף המלוכלך שלי, בסדר, אבל אני לא משלמת עוד סנט ארור לחוב המלוכלך שלך –" "למה שלא תלכי לבכות לאותו 'חבר ותיק' שאת תמיד שולחת לו אימיילים," סטיבן נובח, קולו מגעיל. "הוא יוציא אותך מזה, לא?" הוא נשען קדימה למצלמה. הלסת שלי נשמטת כי – אני מתכוונת, סיפרתי לסטיבן כל כך הרבה על כמה החברות שלי עם כריסטיאן מילדות חשובה לי, כמה אני מתגעגעת אליו. אבל מעולם לא ציפיתי שהוא יזרוק את זה בפני בצורה כזו. "כמו שחשבתי," סטיבן אומר, מגלגל את עיניו. "את סתם זונה, איריס. תמיד חולמת על המאהב שלך מילדות, מסורה יותר לזיכרון מאשר לי. אם באמת אהבת אותי, היית הולכת עם החבר'ה האלה מרצון כדי לעזור לי לשלם את החוב הזה! אני מניח שזה היה שקר גם כן. תמיד ידעתי שאת זונה – שאת עובדת במועדון החשפנות הזה כי את אוהבת להוריד את הזבל הזה –" "סתום את הפה המזדיין שלך, סטיבן," אני נובחת, ולתדהמתי הוא עושה זאת, מסתובב חזרה לטלפון כדי לבהות בי. כי אני לעולם, לעולם לא מדברת אליו ככה. "לפחות כריסטיאן לעולם לא היה מתייחס אליי ככה. אבל אני הולכת לגרום לך לשלם על זה," אני לוחשת, "אם זה הדבר האחרון שאני עושה אי פעם." "כן, כן," הבחור שמחזיק אותי אומר, מושך אותי מהטלפון. "זה מספיק – יאללה, בוא נלך." הבחור הנמוך מסיים את השיחה והבחור הגדול מתחיל לגרור אותי משם, אבל אני בועטת וצורחת, דורשת שהם יורידו את הידיים שלהם ממני. פתאום, נשמע צליל של פקק שמפניה שקופץ, ואני נאנחת כששמפניה משפריצה עליי, מטפטפת מלמעלה. הבחור שמחזיק את זרועותיי צועק ומשחרר אותי, מתחיל לנגב את פניו שאליהם זורם זרם של שמפניה – "אוי, אני כל כך מצטער!" קולו של אנתוני מצלצל. "איך זה יכול היה לקרות!? אני כל כך מגושם!" אבל אין לי זמן להסתכל על אנתוני, או לנסות להבין את ההסחה שהוא יצר עבורי - כי הבחור הגדול שחרר את זרועותיי. ואני רצה לעזאזל.