"מה לעזאזל, פרנקי!" אני לוחשת, נשענת מעבר לדלפק כדי לטפוח לו על הזרוע. "למה לא סיפרת לי את זה!?" הוא מחייך אליי, מרוצה מהתעלול הקטן שלו. "לא שאלת, במבס. נו, את מוכנה ללכת הביתה? אני אתן לך להכין לי ארוחת ערב." אני זועפת עליו, אבל אני מודה – קשה לכעוס עליו כשהוא מחייך אליי ככה. אז אני זזה סביב הבר למקום שבו הוא מחכה, ואני לוקחת את זרועו ונותנת לו להוביל אותי אל המכונית. הנסיעה שלנו הביתה שקטה, אבל