"ברוכה הבאה לבמה… במבי!" אומר הדי ג'יי, תוך שימוש בשם הבמה שלי. ריקוד בא לי באופן טבעי – מוזיקה תמיד גרמה לי להרגיש בבית בגוף שלי, וכשהמוזיקה סקסית? ובכן, אז אני מרגישה סקסית גם כן. אני מניפה את השיער שלי לאחור בשיא המוזיקה, עיניי נעות ישירות אל האיש במושב הכסף ממש מולי, ששילם הרבה כדי להיות שם. כשאני מזיזה את גופי בצורה איטית וחושנית, הזרקור עלי, מה שאומר שאני לא יכולה לראות את הפרטים של פניו של ה-VIP. אבל גם בלי פרטים ספציפיים, אני יכולה לדעת שזה האיש החשוב ביותר בחדר. הוא פשוט מקרין עוצמה. נשימתי נעתקת כשאני מביטה על הקווים העוצמתיים של צללית השרירים שלו. אם מלך המאפיה כאן, זה בהחלט הוא. הוא נראה כמו גבר שמקומו בצללים, ולמרות שיש כאן גברים אחרים, אני מרגישה שאני רוקדת רק בשבילו. עיניו של מלך המאפיה נעוצות בי כשאני מניחה את עקבי שש האינץ' שלי מתחת לגופי ומרימה את עצמי לאט לאוויר עם התחת תחילה. אני נותנת לו להסתכל היטב על כל חלקי לפני שאני מחייכת חיוך קטן, ומסתובבת, ונעת למקל. האם אני מדמיינת את זה בחושך? או שיש משהו… מוכר באופן שבו הוא צופה בי? אני נותנת למחשבה לדעוך, ומתרכזת במקום זאת בהוצאת כל הטריקים הכי טובים שלי. וכשאני כורכת את הרגל שלי סביב המקל, מסובבת את עצמי ונותנת לשיער שלי להתלקח לרוחב, אני רואה שהטריקים האלה עובדים הערב. צעקות ושריקות מתחילות, ומלך המאפיה נשען קדימה כדי להניח חבילת שטרות על הבמה מולו. כמעט מגמגמת לעצירה. ברצינות? כל כך הרבה מזומנים, כל כך מוקדם בריקוד שלי? הוא נשען לאחור בכיסאו, מרים גבה כהה לעברי, מזמין אותי להראות לו עוד. אז, אני עושה זאת. אני מרימה את הקצב שלי, מקשיתה את גבי כשאני מסתובבת סביב המקל, מטפסת עליו ומחליקה לאט למטה. כשהשיר שלי מסתיים אני נרגשת לראות שיש עוד קצת כסף על גבי הערימה. "תודה," אני ממלמלת, זוחלת על פני החלק האחרון של הבמה לעברו. "אני שמחה שאהבת את הריקוד שלי." באמת יש משהו מוכר בעיניים הכחולות-אפורות שלו… אני מושיטה יד לעבר הערימות, אבל לפתע יד בשרנית חובטת ערימה נוספת של כסף לידה, ומבהילה אותי. "כפול ממה שהוא הניח, מותק," האיש גורס, בוהה בי בתאווה, "ואני אקח אותך מאחור לריקוד פרטי." "מצטערת," אני אומרת, משפילה את ריסי. "אני רק נערת במה." אני יודעת שפיט אמר לתת לחבר'ה האלה כל מה שהם רוצים, אבל אני ממש לא מרגישה בנוח לגעת באף אחד. "אוי, נו באמת," האיש אומר, תופס את הסנטר שלי באצבעותיו העבות ומושך את פני למעלה. מלך המאפיה מיד על רגליו. "ממזרה יפה כמוך? אני בטוח שאת יכולה לעשות יותר מסתם לרקוד –" אני נאנחת, מושכת את פני מידיו כשאני מחליקה מקצה הבמה, ורוצה להתרחק ממנו בהקדם האפשרי. "אמרתי," האיש גוער, תופס אותי וסוטר לי בפנים עם חופן השטרות, "שאני רוצה אותך, זונה קטנה. ואני מוכן לשלם על זה, אז כדאי שתזדייני –" אני צורחת, מנסה להדוף את האיש, אבל הוא כל כך הרבה יותר גדול ממני! לפתע האיש צועק ונופל, האחיזה שלו גורמת לי למעוד קדימה. כשאני מוצאת את רגליי, עיניי מתרחבות לראות את מלך המאפיה מתיישר, דם על מפרקי אצבעותיו. האיש שתפס אותי - הוא שוכב על הרצפה ויש דם שיוצא מפיו. "אוי אלוהים," אני נאנחת. "תוציאו אותו מפה!" מלך המאפיה צועק לעבר הסדרנים, ואז הוא שולף מטפחת מכיסו כשהוא פונה לבהות בי, מנגב את ידו. אני נרתעת צעד אחורה, מופתעת מהארס בעיניו. "הנה," מלך המאפיה אומר, מפיל את זרועי ומרים את ערימת השטרות שלו מהבמה לצד שתי הערימות. "קחי את זה, צאי מפה." "מה…" אני נושמת כשהוא דוחף את הכסף לידיי. "אבל אני…" "תאמיני לי, במבי," הוא אומר, קולו יבש. "הרווחת את זה. עכשיו תזדייני." הוא פונה, שם את עצמו ביני לבין הסדרנים, ואני פונה ורצה לבר, מתכופפת מאחוריו. אנתוני בוהה בי. "את בסדר!?" "אנתוני…" אני לוחשת, מרימה את ערימות המזומנים בידיי, בוהה בהן בהערצה. "אמא'לה איריס!" אנתוני לוחש, מתקרב ובוהה בכסף. "תראי את כל הצ'דר המזדיין הזה! בשביל ריקוד!?" "אני יודעת!" אני מצייצת, "זה הולך לקרב אותנו כל כך לתשלום החוב –" אנתוני נאנח, מנגב יד על פניו. "מה?" אני שואלת, מזעיפה את פניו אליו. "אני רק מקווה שתבזבזי את זה על עצמך, איריס, במקום על הנוכל הזה." "אנתוני," אני נאנחת, כתפיי שמוטות. "אני לא אסביר לך את זה שוב." הוא מגלגל את עיניו כשאני מתיישבת על השרפרף הקטן בחלק האחורי של הבר. אני תמיד מסתובבת עם אנתוני אחרי הריקודים שלי, אבל אם הוא הולך להיות מרושע אני פשוט אספור בשקט את המזומנים שלי. בזמן שאני עושה זאת, אני מחברת בראשי מייל שאשלח לחבר הותיק שלי כריסטיאן מאוחר יותר. כריסטיאן – הוא היה מבין. הוא היה החבר הכי טוב של אחי כשגדלנו. למרות שהוא ראה אותי רק כאחות קטנה, הוא תמיד הבין אותי יותר מכל אחד אחר. בנוסף, הוא קרא לי דייזי, ופשוט אהבתי את זה. נשארתי בקשר עם כריסטיאן אחרי שהוא עבר פתאום – אבל הוא מעולם לא ענה. ולמרות שאני בטוחה שהוא לא קורא את המיילים שלי… טוב, אני ממשיכה בהרגל בשביל הכיף. בתוך תוכי, אני מתווכחת איך לספר לכריסטיאן על הלילה שלי. אני רוצה לספר לו על הניצחון שלי – תמיד רציתי שכריסטיאן יהיה גאה בי. אבל אני קצת משנה את האמת במיילים שלי. לדוגמה, אני כותבת שאני רקדנית בחברה, וזה נכון… אני פשוט לא מזכירה שסגנון הריקוד שלי אקזוטי, לא בלט יותר. אני מחייכת חיוך קטן, נרגשת לספר לכריסטיאן שהרשמתי לקוח חזק וקיבלתי בונוס גדול. אבל איך הוא ירגיש, באמת, אם אספר לו שהלקוח היה מלך המאפיה? אני נאנחת, חושבת שכריסטיאן כנראה לא יהיה מרוצה. הוא תמיד רצה שאני אהיה בטוחה, ולרקוד עבור מלך המאפיה? אני בטוחה שכריסטיאן לא יאשר. אני באמצע להחליט בדיוק איך לנסח את המייל שלי כשאני שומעת את שמי. "זאת איריס?" שני גברים מציצים סביב קצה הבר. אנתוני ניצב מולי כשאני נרתעת לאחור. איך הם ידעו את שמי האמיתי? אני תמיד הולכת עם במבי כאן. "מי שואל?" אנתוני שואל, בחשדנות. "לא עניינך," הגבוה מבין הבריונים אומר, הודף את אנתוני הצידה ומתקדם, מתנשא מעלי. "תמסרי את הכסף הזה, ילדה קטנה. נמכרת - את עובדת עבור דון בונטי עכשיו." הלסת שלי נופלת כמעט עד הרצפה.