אני מצדיקה את השם במה שאני עושה כחשפנית וקופאת במקום, בוהה בדון של משפחת רומאנו כמו עופר קטן מול אורות הדרך. לאט לאט, פניו של הדון נמתחות לחיוך מרושע, ואני מבינה שהוא אוהב את הפחד שלי – אולי הוא אוהב את הנשים שלו כנועות ורועדות. משהו בהבנה הזאת – אני לא יודעת מה, אבל זה גורם לי להרים את הסנטר במחאה. החיוך שלו מעמיק. אבל יד נכרכת סביב זרועי ואני נסחפת מעדה לצד של כריסטיאן. "די," כריסטיאן נוהם, בוהה