החדר הסתחרר כשסופיה מגששת במפתחות בדלת. היה כמעט חצות, ואור המרפסת העמום הציע רק מספיק תאורה כדי לראות כמה היא מתקשה להכניס את המפתח לחור המנעול. היא נהגה הביתה מהבר על אדי תשישות וגאווה פגועה, מוחה סוער מצריבת ההאשמות של לוקה. המשקאות ששתתה קודם לכן לא עשו דבר כדי להקהות את הד הֶדיו של דבריו מהמשרד קודם לכן: לא יוצלחית... מוסחת... אנוכית. לבסוף, הדלת נפתחה בטריקה, וסופיה מעדה לתוך הסלון החשוך והש