אוויר הבוקר היה מתוק מניחוחות קפה ומאפים טריים, שהתערבבו עם זמזום קל של לוקה במטבח. סופיה נמתחה על הספה, שמיכה חמה על רגליה, וחשה במשיכה העדינה של הרגיעה שהחלה להתיישב על חייה בשבוע האחרון. גופה התאחה, חבורות דהו, חתכים הגלידו; אבל רוחה עדיין התרגלה, התאוששה מהמערבולת הכאוטית שהגדירה את מציאותה זמן רב מדי. ועכשיו, לוקה היה כאן, דואג לה, בדרכים שלא דמיינה שידאג. היא הביטה כשלוקה התקרב, מאזן מגש ביד