אור השמש חדר דרך החלונות הרחבים של חדר הישיבות, והטיל פסים של אור זהוב על שולחן המהגוני המצוחצח. למרות האלגנטיות השלווה של החדר, המתח היה חונק, כרוך הדוק ובלתי מתפשר כמו נחש המוכן להכיש. סופיה ישבה נוקשות, ידיה שלובות בחוזקה בחיקה עד שמפרקי אצבעותיה הלבינו. ממולה, לוקה בהה בחלל השולחן, לסתו מתוחה, עיניו מוצלות מעייפות ומאשמה. משקל הגילויים של הבוקר ריחף ביניהם, ענן קודר המאיים להתיר את כל מה שהיה