החדר היה שקט כשסופיה משכה את חולצתו של לוקה על פני חזהו החבוש, והתאימה אותה בזהירות כדי שהבד לא ימשוך את הקצוות. היא לא עזבה את צידו במשך ימים, בקושי עצרה לישון או לאכול. בכל שעה, היא טיפלה בו, תנועותיה זהירות אך מכניות, כאילו העיסוק המתמיד עשוי איכשהו להאיץ את החלמתו. פניו של לוקה היו שקטים כתמיד, נשימתו יציבה אך ללא שינוי, והיא חשה את כובד ההמתנה שוקע עמוק יותר עם כל רגע חולף. הדלת נפתחה מאחוריה