סופיה דרייטון ישבה מול לוקה אלברז, גבה זקופה ובלתי מתפשרת, בוהה בו כאילו היה חובה לא נעימה שנאלצה לסבול. אצבעותיה תיפפו קלות על השולחן, מה שחשף את חוסר הסבלנות שלה, גם כאשר פניה נותרו שלוות. "אני לא מאמין שאנחנו עושים את זה," מלמל לוקה בשקט, אצבעותיו מקישות על שפת כוס היין שלו באדישות מאולצת. "ובכן, זה לא כאילו הייתה לי ברירה," השיבה בחדות, עיניה נעוצות בשלו. "בוא לא נעמיד פנים שמישהו מאיתנו רוצה להיות כאן." לוקה הרים גבה, מחייך בזלזול. "אה, אל תהיי כל כך דרמטית. חשבתי שתקפצי על ההזדמנות להתחתן לתוך האימפריה של אלברז. כל העושר והכוח הזה? זה לא מה שבנות קטנות כמוך חולמות עליו?" עיניה של סופיה הצטמצמו. "אתה הוזה אם אתה חושב שזה קשור למה שאני רוצה. זה מעשה ידי המשפחה שלך, לא שלי. אם כבר, אני זו שתקועה עם פלייבוי שלא יכול לעמוד בהבטחות שלו." לוקה נשען לאחור בכיסאו, חיוכו מתרחב. "הבטחות? יקירתי, אני לא זוכר שהבטחתי לך משהו. אבל אם את כבר מצפה שאני אהיה נסיך על סוס לבן, צפויה לך התעוררות גסה." שפתיה של סופיה נלחצו לקו דק, מבטה חודר דרכו כמו להב. "אני לא מצפה ממך לכלום, לוקה. בוא נבהיר את זה. אני לא רוצה את הנישואים האלה יותר ממך, ואין לי שום כוונה לשתף פעולה עם כל פנטזיה שאביך רקח." המתח ביניהם הסמיך, האוויר בחדר האוכל הפרטי טעון בעוינות. אצבעותיו של לוקה קפאו על כוס היין שלו כשהוא פגש את מבטה ישירות, מסרב לסגת. "אז מה?" שאל, נימת קולו לועגת. "את חושבת שאת יכולה פשוט להופיע, להתלונן קצת, ואבא שלך יבטל את כל העניין? מצטער לנפץ לך את הבועה, נסיכה, אבל זה קורה בין אם תרצי או לא." ידה של סופיה התהדקה סביב המזלג שלה, מפרקיה מלבינים. "אל תקרא לי ככה," נזפה, קולה נמוך ומסוכן. "אני לא אחת מהצעצועים הקטנים שלך, לוקה. אני לא הולכת לשבת כאן ולתת לך לדבר אלי בצורה כזו." לוקה צחק, לא מוטרד מכעסה. אם כבר, הוא מצא את האש שלה משעשעת. היא לא הייתה כמו הנשים שהוא בדרך כלל התמודד איתן... להוטות לרצות אותו, נכנעות לרצונו. לא, לסופיה דרייטון היה עמוד שדרה, וכמה שזה הרגיז אותו, הוא לא יכול היה להכחיש את הסקרנות שרחשה מתחת לתסכול שלו. "אז מה את כן?" שאל לוקה, נוטה קדימה מעט, קולו נוטף סרקזם. "כי כל מה שאני רואה זה בחורה שקיבלה הכל על מגש של כסף, ועכשיו היא עושה פרצופים כי הדברים לא מסתדרים לה." לסתה של סופיה נסגרה בחוזקה, עיניה בוערות מזעם. "אין לך מושג מי אני, לוקה. ואם אתה חושב שאני פשוט אתהפך ואתן לך להתייחס אלי ככה, אתה טועה בגדול." השתיקה שירדה לאחר מכן הייתה עבה באתגר, שניהם נעולים בקרב רצונות. לוקה יכול היה להרגיש את הדופק של התסכול שלו עולה, אבל הוא לא עמד לתת לה להשיג את היתרון. לא כאן. לא עכשיו. "בוא נפסיק עם השטויות," אמר, קולו מתקשה כשהוא נשען לאחור שוב, מצלב את זרועותיו על חזהו. "שנינו יודעים למה אנחנו כאן. זה לא איזה רומן אגדות, סופיה. זה עסק. המשפחות שלנו רוצות את המיזוג הזה, ובין אם נרצה או לא, אנחנו הכלים במשחק שלהן. אז, תפסיקי להעמיד פנים שאת הולכת להילחם כדי לצאת מזה. זה קורה." סופיה נעצה בו מבט, קולה קפוא. "ומה התוכנית הגדולה שלך, לוקה? להעמיד פנים שזה רק עוד אחד מהרומנים שלך? לשחק איתי כמה שנים עד שתשתעמם ותמשיך הלאה?" הבעתו של לוקה החשיכה, סבלנותו פוקעת. "לא אכפת לי מה את חושבת עלי. אבל בואי נבהיר דבר אחד, אני לא מעוניין לשחק בית איתך. נעבור את הטקסים, נשמח את המשפחות שלנו, ואז נלך לדרכנו הנפרדות. בלי דרמה. בלי סיבוכים." סופיה פלטה צחוק מר, מנענעת בראשה. "אה, כמה נוח לך. רק עוד עסקה לסגור, נכון? בלי רגשות מעורבים, בלי השלכות. אתה באמת קר כמו שאומרים." "קר?" חזר לוקה, חיוך זחוח מושך שוב את שפתיו. "אני מעדיף מציאותי. את רוצה סיפור אהבה? לכי תמצאי מישהו אחר. אני לא הבחור בשבילך." "תאמין לי," אמרה, קולה נוטף בוז, "אתה האדם האחרון שהייתי רוצה בחיים שלי." "שמח שאנחנו באותו עמוד, אם כך," ירה לוקה בחזרה, אם כי עוקץ דבריה נשאר זמן רב יותר ממה שאהב להודות. הוא לא היה בטוח למה זה מפריע לו, אבל משהו בדרך שבה היא הסתכלה עליו, כאילו הוא מתחתיה, שיגע אותו. לרגע, השניים ישבו בשקט, המתח ביניהם מוחשי כשהם בוהים זה בזה. מוחו של לוקה רץ, כבר מתכנן איך הוא יתמודד עם הנישואים האלה, איך הוא יגרום לזה לעבוד בתנאים שלו. הוא לא היה טיפש. הוא ידע שסופיה לא פראיירית. אבל הוא גם ידע שבסופו של דבר, היא תצטרך לעמוד בתור. לא הייתה לה ברירה. המשפחות שלהם כבר חתמו את גורלם, ושום כמות של התרסה לא תשנה את זה. "הנישואים האלה לא הולכים להיות טיול בפארק, לוקה," אמרה סופיה לפתע, שוברת את השתיקה. קולה היה רגוע עכשיו, אבל היה בו קצה שגרם לו לעצור. "אתה אולי חושב שאתה יכול לשלוט בהכל, אבל אתה לא הולך לשלוט בי." לוקה הרים גבה, מסוקרן משינוי הטון הפתאומי שלה. "באמת?" סופיה פגשה את מבטו בנחישות פלדה. "אתה רוצה להפוך את זה להסדר עסקי? בסדר. אבל אל תצפה ממני לשתף פעולה עם כל מסע כוח שאתה נמצא בו. אני לא איזו אשת גביע, ואני לא הולכת לתת לך להכתיב איך זה יתנהל." חיוכו הזחוח של לוקה דעך, והוחלף בהבעה רצינית יותר כשהוא נטה קדימה, עיניו מצטמצמות. "ומה גורם לך לחשוב שיש לך מילה בעניין הזה? את כאן כי המשפחה שלך צריכה את הנישואים האלה בדיוק כמו שלי. אין לך שום מינוף, סופיה." סופיה לא מצמצה, נחישותה לא פוסקת. "אולי לא עכשיו. אבל אל תזלזל בי, לוקה. אולי אין לי ברירה להתחתן איתך, אבל אני אדאג שתצטער על כך שזלזלת בי." לוקה הרגיש הבהוב של משהו, האם זה היה כבוד? בבטן שלו. היא לא נסוגה, וזה סיקרן אותו יותר ממה שהוא רצה להודות. "יש לך רוח, אני אתן לך את זה," אמר, נימת קולו רכה יותר אך לא פחות עזה. "אבל הנה העניין, סופיה, את יכולה להילחם כמה שאת רוצה, אבל בסופו של יום, שנינו באותה סירה. בין אם תרצי או לא, את קשורה אלי. אז, את יכולה להפוך את זה לקשה ככל שתרצי, או שאת יכולה לקבל את הבלתי נמנע." סופיה בהתה בו לרגע ארוך, הבעתה בלתי ניתנת לקריאה. ואז, לאט, היא נשענה לאחור בכיסאה, מצלבת את זרועותיה על חזה כחיוך קטן וחסר הומור נמתח על שפתיה. "אתה חושב שיש לך הכל מחושב, נכון?" אמרה בשקט, קולה שזור באירוניה. "שאתה בשליטה. אבל הנה העניין, לוקה, אני לא כמו הנשים שאתה רגיל אליהן. אני לא הולכת להתכופף רק בגלל שאתה מהבהב את החיוך היהיר הזה ומנופף בשם המשפחה שלך." עיניו של לוקה החשיכו, מזגו מתלקח. הוא לא היה רגיל שמאתגרים אותו ככה, במיוחד לא על ידי מישהי כמוה. אבל לפני שהוא הספיק להגיב, היא קמה בפתאומיות, כיסאה נגרר על הרצפה כשהיא תפסה את ארנקה. "בהצלחה עם משחקי הכוח שלך," אמרה מעבר לכתפה כשהיא צעדה לעבר הדלת. "אבל אל תצפה ממני לשחק." לוקה צפה בה הולכת, לסתו קפוצה כשהוא נלחם בדחף לרדוף אחריה. היא הייתה מרגיזה, ובכל זאת... משהו בסירובה להישלוט רק הזין את נחישותו. כשהדלת נסגרה מאחוריה, לוקה נשען לאחור בכיסאו, נושף לאט. היא הולכת להיות בעיה. אחת גדולה. אבל כמה שהיא הרגיזה אותו, הוא לא יכול היה להכחיש את הריגוש שנלווה לאתגר. "בסדר," הוא חשב, חיוך איטי מתעקל על שפתיו. "בוא נראה כמה רחוק היא יכולה לדחוף אותי. אבל דבר אחד בטוח, היא לא הולכת לנצח. אני אשים אותה במקום שלה, בדרך זו או אחרת." עם זאת, הוא הרים את כוסו ולגם לגימה ארוכה ומחושבת של יין, האש בעיניו בוערת חזק מתמיד. הנישואים האלה הולכים להיות מלחמה, אבל לוקה אלברז היה יותר ממוכן לקרב.