הנסיעה לבית אביה עברה בטשטוש של אורות רחוב ומחשבות מוצלות. סופיה אחזה בהגה בחוזקה, מפרקי אצבעותיה לבנים, כשחזרה שוב ושוב על האירועים בלשכתו של לוקה. כל זיכרון ממערכת היחסים שלהם התעוות למשהו זר ומר, כל מגע ומבט נראו עכשיו כאילו הסתירו מניע נסתר שהיא לא ראתה. הבגידה הייתה עדיין טרייה, פועמת כמו פצע פתוח. היא הסיעה אותה ישר אל סף דלתו של אביה, שריד היציבות האחרון שלה בעולם שנראה כאילו הוא מתפורר סבי