ידיה של סופיה רעדו כשקראה את ההודעה בטלפון שלה. היא עמדה בפינת חדרו של לוקה, גבה צמוד לקיר הקר, והרגישה כאילו ריאותיה בקושי מצליחות לשאוף אוויר. מילותיה של אדריאנה בהקו לעברה מהמסך, כל אות הבטחה אפלה. "את חושבת שניצחת, סופיה, אבל זה רחוק מלהסתיים. לוקה עדיין בהישג ידי, וכך גם את. אל תתרגלי לנוחות. אני קרובה יותר משאת חושבת." אצבעותיה של סופיה הידקו את אחיזתן בטלפון. האינסטינקט הראשון שלה היה פחד,