לוקה ישב לבדו בחדר האורחים החשוך, בוהה בדלת שסופיה טרקה בדרכה החוצה. הד של צעדיה דעך, אך מילותיה האחרונות עדיין בערו במוחו. חוסר האמון שלה, הכעס שלה, היא הביטה בו כאילו היה נבל שטווה סיפורים מתוך קנאה. היא לא ראתה את מה שהוא ראה; היא לא הבינה את האיום שגונזלס הציב בפניה, בפניהם שניהם. בנשימה עמוקה, לוקה הרים את הטלפון שלו. הוא לא יוכל להגן על סופיה לבדו אם היא לא תקשיב, והוא היה זקוק לגיבוי ממישהו