"אתה לא רציני." קולו של לוקה חתך את החדר כמו סכין, הטון שלו מטפטף בחוסר אמון והתנשאות. מבטו קדח בסופיה מצדו השני של שולחן הישיבות הארוך והמבריק, מלא בבוז ומשהו מסוכן יותר, אתגר. סופיה לא מצמצה. היא נשענה קדימה, ידיה שלובות על המשטח המלוטש, עיניה נעוצות בלוקה כאילו מאתגרת אותו לומר יותר. "אני מאוד רצינית," היא ירתה בחזרה, קולה יציב, אך רוחש מתחת לפני השטח. "אם המיזוג הזה הולך לעבוד, אנחנו צריכים להיות ברורים לגבי דבר אחד, אני אנהל את העסק." דממה נפלה על החדר. חברי הדירקטוריון, שהתאספו לפגישה רבת הימורים זו, זזו באי נוחות בכיסאותיהם, חשים במתח בין השניים. על הנייר, הם היו אמורים להיות שותפים, אבל האופן שבו הם בהו זה בזה הבהיר שזהו קרב על דומיננטיות. לוקה שילב ידיים, נשען לאחור בכיסאו כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם לשחק את המשחק הזה. "לנהל את העסק?" הוא חזר, חיוך מלגלג מתעקל על שפתיו. "אתה אפילו לא יכולה לנהל את דרייטון טק כמו שצריך. עכשיו אתה חושבת שאתה מתאימה להתמודד עם כל המיזוג?" ציפורניה של סופיה נעצו בשולחן, אבל היא לא אפשרה לכעס להופיע על פניה. עדיין לא. "זה מה שאתה מספר לעצמך, לוקה? שלערער אותי זה הסיכוי הטוב ביותר שלך לשלוט בדירקטוריון?" הטון שלה היה חד, להב מוסתר מתחת למשי. "אני לא צריך לערער אותך," השיב לוקה בחלקלקות, מביט בקצרה בחברי הדירקטוריון, שכל אחד מהם נראה להוט להימנע ממבטו. "המנהיגות שלך בדרייטון טק מדברת בעד עצמה. לא הייתה צמיחה ברבעון האחרון. למעשה, ההכנסות צנחו מעט, לא?" החיוך המרוצה שלו התרחב כאשר שאר חברי הדירקטוריון החלו להנהן קלות. הדקירה צרבה, אבל סופיה סירבה לסגת. הוא שיחק מלוכלך, ואם הוא רוצה מלחמה, היא תיתן לו אחת. "זו האשמה נועזת שמגיעה ממישהו שהמיזם האחרון שלו התרסק ונשרף," אמרה סופיה, קולה רגוע אך מכוון. היא לא הייתה צריכה להרים את קולה. האמת שבדבריה חתכה את האוויר כמו שוט. היא בילתה שבועות בהכנה לפגישה הזו, חופרת בכישלונות העסקיים של לוקה. עכשיו, הגיע הזמן להשתמש במה שהיא מצאה. "איך קראו לזה שוב? וארקס סולושנס? סטארט-אפ שאפתני שפיקחת עליו והפסיד מיליונים תוך שישה חודשים?" הצבע ניקז מפניו של לוקה לרגע קצר, אבל הוא התאושש במהירות, עיניו מצטמצמות לחריצים. הוא לא ציפה לזה. החדר נעשה דומם, המתח רוחש כמו חשמל. שאר חברי הדירקטוריון החליפו מבטים לא נוחים, לא בטוחים אם להתערב או לתת לשניים לקרוע זה את זה לגזרים. לוקה נשען קדימה, קולו יורד נמוך, שזור בארס. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר, סופיה. וארקס לא היה הכישלון שלי. זה היה...." "אה, אבל אני כן," קטעה סופיה, הטון שלה חותך את דבריו. היא הרימה גבה, נהנית בבירור מרגע הניצחון שלה. "קראתי את הדו"חות. הייתה לך שליטה על המימון, הגיוס והביצוע. ובכל זאת, זה נוהל בצורה לקויה מלמעלה למטה. *המנהיגות שלך* נכשלה, לוקה. בגלל זה וארקס קרסה." שקט. לסתותיו של לוקה התהדקו, וסופיה ידעה שהיא לכדה אותו בפינה, לפחות לעת עתה. אבל היא גם ידעה שזה לא נגמר, ממש לא. לוקה היה לוחם, והוא לא הולך לתת לה לנצח כל כך בקלות. "את חושבת שזה מספיק כדי לפסול אותי?" שאל לוקה, קולו שקט קטלני עכשיו, עיניו בוערות בזעם. "וארקס היה פרויקט בודד. את, לעומת זאת, בילית שנים בהובלת דרייטון טק לקיפאון. האנשים שלך נאמנים, בטח, אבל איפה החדשנות? איפה הצמיחה?" סופיה סערה מהאשמה, אך לפני שהספיקה להגיב, אחד מחברי הדירקטוריון, גבר מבוגר בשם וינסנט הייל, כחכח בגרונו, מנסה להרגיע את המצב. "אולי עלינו להתמקד במשימה שלפנינו," הוא הציע בזהירות, מביט ביניהם. "אנחנו כאן כדי לדון במבנה ההנהגה של החברה החדשה, לא לדון בתביעות משפטיות על מיזמים עסקיים בעבר." סופיה ירתה בו מבט של הכרת תודה, אבל זה היה קצר מועד. לוקה לא נסוג. "מבנה ההנהגה הוא בדיוק מה שאנחנו דנים בו," אמר לוקה בקרירות, מפנה את תשומת לבו בחזרה לסופיה. "ואם המיזוג הזה הולך להיות מוצלח, אנחנו צריכים מישהו מסוגל בהגה. מישהו שיודע איך לחדש, איך לקחת סיכונים, איך להוביל. וזה לא אתה." סופיה חשה שדמה רותח, אבל היא סירבה לתת ללוקה לראות אותה מזיעה. "ואתה חושב שאתה האדם הזה? האיש שאפילו לא הצליח להחזיק חברה אחת בלי שהיא תחמוק לו בין האצבעות?" "זה לא קשור לחברה אחת," נזף לוקה, עיניו בוערות. "זה קשור לחזון. ועכשיו, אני זה עם זה." סופיה נשענה קדימה, קולה יורד ללחישה מסוכנת. "החזון היחיד שיש לך, לוקה, הוא של שליטה. אתה רוצה להשתלט על המיזוג הזה, לשלוט בכל דבר ולכופף אותו לרצונך. אבל אני לא אתן לך." לרגע, הם נעלו מבטים, החדר סביבם דוהה לרקע כשהקרב נערך. אף אחד מהם לא היה מוכן לסגת. זה כבר לא היה רק ​​עניין של המיזוג, זה היה אישי. זה היה על גאווה, על הוכחת מי המנהיג האמיתי. זה שיכול לקחת אחריות, לנצח ולשלוט. "אולי הסדר של הנהגה משותפת יכול להיות מועיל," הציעה בחשש חברת דירקטוריון אחרת, אישה בשם אוולין, שחשה שהמתח יוצא משליטה. "לשניכם יש חוזקות ייחודיות, אחרי הכל. למה לא..." "הנהגה משותפת?" לוקה לעג, קוטע אותה. "ככה זה לא עובד. אי אפשר שיהיו שני אנשים שאחראים על ספינה. אחד מאיתנו צריך להוביל, וזה יהיה אני." סופיה חשה גל של זעם קר שוטף אותה בשל יהירותו. היא הזדקפה, גבה מתקשחת כשהיא פונה לחדר, קולה רם וברור. "המיזוג הזה נועד לאחד שתי חברות, שתי משפחות. זה לא דיקטטורה, לוקה. ואני לא אתן לך להפוך אותה לכזו." שפתיו של לוקה התעוותו לחיוך אכזרי. "את חושבת שיש לך ברירה?" "כן," היא אמרה בפשטות, בוהה בו. "וגם לדירקטוריון הזה." וינסנט, שחש בצורך להשתלט מחדש, הרים את ידו. "עלינו להצביע על כך," הוא אמר בתקיפות. "תן לדירקטוריון להחליט מי צריך להיות מנכ"ל החברה הממוזגת." סופיה חשה שליבה דופק במהירות. זה היה זה... הרגע שבו הכל יכול להשתנות. לוקה נראה נחוש באותה מידה, עיניו עוברות על פני חברי הדירקטוריון, מנסות לאמוד היכן טמונה נאמנותם. "בסדר," אמר לוקה, נשען לאחור בכיסאו, משדר ביטחון. "בואו נצביע. בואו נראה מי הדירקטוריון הזה חושב שמתאים יותר להוביל." סופיה סקרה את החדר, נעלה מבטים עם כל חבר דירקטוריון, מתחננת בשקט שיראו היגיון. לראות מעבר לרהיטותו של לוקה ולהכיר ביכולותיה. היא הובילה את דרייטון טק בתקופות קשות, הביאה יציבות ונאמנות בקרב הצוות שלה, בנתה משהו מוצק. ללוקה אולי יש כריזמה, אבל לה יש תוכן. "בואו נעלה את זה להצבעה," היא אמרה, קולה יציב למרות המתח הרוחש באוויר. כשהקולות הושמעו, ליבה של סופיה פעם בחזה. היא חשה את מבטו של לוקה עליה כל הזמן, החיוך המרוצה שלו הולך ומתרחב עם כל שנייה שחולפת, כאילו הוא ידע משהו שהיא לא ידעה. לבסוף, הקול האחרון נספר, וויקטור כחכח בגרונו, מחזיק את התוצאות בידו. "זה תיקו," הוא אמר, קולו מהוסס. "הדירקטוריון חצוי שווה בשווה. חמישה קולות בעד מר אלברז וחמישה קולות בעד גברת דרייטון. אני עדיין מציע הנהגה משותפת." ליבה של סופיה שקע, והיא יכלה לראות את החיוך המרוצה של לוקה הופך לחיוך מלא. "נראה שנצטרך ליישב את זה בדרך אחרת," הוא אמר בחלקלקות, קולו מטפטף בניצחון. לפני שסופיה הספיקה להגיב, רטט חד מאחד הטלפונים של חברי הדירקטוריון שבר את הדממה. גבר בשם צ'ארלס, שישב ליד קצה השולחן, שלף בזהירות את הטלפון שלו מכיסו והציץ במסך. אף אחד אחר לא שם לב, אבל סופיה תפסה את האופן שבו שפתיו התעקמו לחיוך ערמומי כשכתב תגובה מהירה. אצבעותיו רקדו על המסך לפני שהחליק את הטלפון בחזרה לכיסו, נראה מרוצה מדי מעצמו. צ'ארלס הרים את מבטו מהטלפון שלו, פניו מסכה של ניטרליות, שכח לחלוטין שסופיה הבחינה בהבעתו, אם כי היא דחתה זאת מבלי לחשוב על כך. כשהפגישה נמשכה, מחשבותיה של סופיה דהרו. משהו הרגיש לא בסדר. המיזוג היה שנוי במחלוקת מההתחלה, אבל עכשיו, זה הרגיש כאילו מישהו מושך בחוטים מאחורי הקלעים. מישהו רצה שהם יהיו אחד את השני בגרון. והם מצליחים. סופיה גנבה מבט בלוקה, שעדיין התענג על ניצחונו לכאורה. אם רק היה יודע מה באמת קורה. זה כבר לא היה רק ​​קרב על השליטה במיזוג. זה היה משהו הרבה יותר גדול, והרבה יותר מסוכן. "אם לוקה חושב שהוא ניצח בסיבוב הזה, הוא טועה בגדול," חשבה סופיה, ליבה מתחזק בנחישות.