ההממה החלשה של המנוע הייתה הצליל היחיד שמילא את הדממה כשסופיה אלברז הביטה החוצה מהחלון. אצבעותיה אחזו במושב העור, מפרקי אצבעותיה הלבינו. היא לא הוציאה מילה מפיה מאז שהתמונה נדחפה לפרצופה על ידי מר אלברז. לוקה ישב לצידה במושב הנהג, מתוח באותה מידה. שניהם ידעו מה מונח על כף המאזניים, הם הועלו הרבה מעבר למה שציפו. כשנכנסו לשביל הגישה הארוך של אחוזת אלברז, הפאר של האחוזה כאילו לעג לכאוס שהסתחרר סביבם.