אור הבוקר נשפך פנימה, דק ומהוסס, מסתנן דרך התריסים בפסים של זהב ואפור רך. סופיה שכבה שם, צופה בצללים הרוקדים על התקרה, מרגישה את כובד הדממה עוטף אותה כמו שמיכה. היא עדיין יכלה להרגיש את ידו של לוקה מהלילה הקודם, את אצבעותיו מלטפות את לחיה, את עיניו הבלתי מתפשרות, כשאמר סוף סוף את המילים שהשתוקקה לשמוע במשך חמשת חודשי נישואיהם. הוא התכוון אליהן, היא ראתה זאת בעיניו, שמעה זאת בכל רעד בקולו. אבל עכשי