עיניה של סופיה נפקחו לקול הדממה. הפנטהאוז היה שקט בצורה מוזרה, שקט מטריד השתרר במקום, בעוד אור השמש זרם דרך חלונות מהרצפה עד התקרה. היא התהפכה במיטה והציצה בשעון. 9:00 בבוקר. לוקה לא חזר. כבר שלושה לילות שהצד השני של המיטה נותר ללא מגע, הסדינים קרים ולא מופרעים. היא נאנחה, הרימה את עצמה והעבירה את ידיה בשיערה הסבוך. לא היה אכפת לה איפה לוקה היה, או לפחות, זה מה שהיא המשיכה לומר לעצמה. הנישואים שלה