"אני לא מבין למה אנחנו עדיין מותחים את זה," קולו של לוקה חתך את המתח בחדר, חדור יהירות. חיוך זחוח היה מרוח בחוזקה על פניו כשהוא נשען לאחור בכיסאו, נינוח לחלוטין. "כולנו יודעים איך זה ייגמר." סופיה קפצה את אגרופיה מתחת לשולחן, ציפורניה ננעצו בכפות ידיה. היא יכלה להרגיש את החום עולה לפניה, אבל היא הכריחה את עצמה לשמור על קור רוח. היא לא תיתן לו את הסיפוק לראות אותה מאבדת שליטה, לא כאן, לא מול האבות שלהם ועורכי הדין שמתייחסים לעתידה כאל עסקה עסקית כלשהי. "ובכן, בניגוד אליך, לחלקנו באמת אכפת מהפרטים," סופיה הגיבה בנחרצות, קולה היה חד מספיק כדי לחתוך את שולחן הישיבות מעץ אלון המצוחצח שביניהם. היא העניקה לו מבט נוקב, כשהיא מייחלת שהיא תוכל למחוק את ההבעה הזחוחה הזו מפניו. ממולה, לוקה צחקק, הצליל היה נמוך ומתנשא. "אה, אל תדאגי, נסיכה. אני בטוח שעורכי הדין שלך קראו כל מילה, סרקו כל סעיף. יהיה לך בסדר גמור." "אל תקרא לי ככה," סופיה ירתה, קולה רועד מזעם עצור. היא יכלה להרגיש את עיני כולם בחדר עליה, כולל אביה, שמבטו הקר הזכיר לה לשמור על איפוק. אביה, ריצ'רד דרייטון, זז בכיסאו, הבעתו הייתה חוסר סבלנות. "סופיה, בבקשה," הוא אמר, קולו היה שטוח אך סמכותי. "בואי נסיים עם זה. המיזוג הוא לטובת שני המשפחות שלנו. זה עסק, שום דבר אישי." "שום דבר אישי?" המילים צרבו יותר ממה שהן היו צריכות. אבל עבור אביה, זה תמיד היה עסק קודם. אפילו חייה שלה, נישואיה שלה, היו רק עוד עסקה עבורו, עוד מהלך על לוח השחמט כדי לבסס כוח ויוקרה. עיניה של סופיה נצצו לעבר עורך הדין של אביה, שסקר את התנאים הסופיים של החוזה. קולו המונוטוני המשיך לזמזם, מדקלם סעיף אחר סעיף על מניות משותפות, חלוקת רווחים ומיזוגי חברות כאילו הם דיברו על אופציות למניות במקום על עתידה. "המיזוג הזה יאחד את תאגידי דרייטון ואלוורז, ויצור שותפות שתשלוט בשוק," אמר עורך הדין, עיניו מעולם לא עזבו את ערימת המסמכים שלפניו. "שני הצדדים הסכימו לתנאים, ותאריך החתונה נקבע בהתאם להסכם." אביו של לוקה, הקטור אלוורז, הנהן באישור. "זה מהלך חכם. שתי המשפחות מרוויחות. ועם החתונה, השותפות הופכת לרשמית. זה ניצחון-ניצחון." סופיה הרגישה את כובד המצב לוחץ עליה. היא נמכרה כמו סוג של נכס תאגידי, נישואיה ללוקה אינם אלא דרך לאטום עסקה עסקית בין משפחותיהם. ידיה רעדו בחיקה, אבל היא הכריחה אותן להישאר דוממות, וסירבה להראות כל סימן לחולשה. לוקה, כמובן, נראה לגמרי לא מוטרד מכל זה. הוא ישב שם, משתרע בכיסאו, החליפה היקרה שלו מותאמת בצורה מושלמת, עיניו נוצצות בבידור כשהוא צופה בה מתבשלת בזעם עצור בקושי. מבחינתו, זה היה רק עוד משחק, עוד ניצחון בשורה ארוכה של כיבושים. "את שקטה להפליא, סופיה," אמר לוקה, קולו מטפטף בדאגה מזויפת. "כבר יש לך הרהורי חרטה?" לסתה של סופיה נסגרה בחוזקה, אבל היא לא הגיבה. היא לא תיתן לו את הסיפוק לעלות על הפיתיון שלו. במקום זאת, היא הפנתה את תשומת לבה לחוזה שלפניה, ודפדפה בשורות של ז'רגון משפטי שהניח את תנאי נישואיה כאילו זה היה הסדר עסקי כלשהו. "אלה לא נישואים," היא חשבה במרירות. "זה חוזה." לא הייתה לה ברירה בעניין. שני אבותיהם תזמרו את זה מההתחלה, ועכשיו מאוחר מדי לסגת. המיזוג יקרה. החתונה תתקיים. והיא תהיה קשורה ללוקה אלוורז לטוב או לרע. או, סביר יותר, לרע. "כפי שאתם יכולים לראות," המשיך עורך הדין, מבלי לשים לב למתח בחדר, "שני הצדדים ישמרו על שליטה שווה על החברות שלהם, אך הרווחים יחולקו על בסיס מדדי ביצועים. בנוסף, יהיו השקעות משותפות במיזמים חדשים, החל מ..." סופיה התעלמה ממנו. היא לא יכלה לשאת יותר מהדיון המשפטי הסטרילי הזה. עתידה, חייה, הונחו בנקודות ובסעיפים, כאילו האושר שלה או היעדרו הוא רק עוד פרט שיש לנהל עליו משא ומתן. עיניה נצצו לעבר לוקה, שצפה בה כשהחיוך הזחוח הבלתי נסבל עדיין מרוח על פניו. הוא קרץ לה, והיא הרגישה את דמה רותח. הוא נהנה מזה. הוא נהנה מחוסר הנוחות שלה, מחוסר האונים שלה. היא רצתה לצעוק עליו, לומר לו שזה לא משחק, שזה לא איזה משחק כוח שהוא יכול לנצח בו על ידי כך שהוא יהיה שחצן ויהיר. אבל היא ידעה שזה לא יעזור. ללוקה אלוורז לא אכפת מהרגשות שלה. אכפת לו מדבר אחד: לנצח. ועכשיו, הוא מנצח. לבסוף, עורכי הדין סיימו את סקירתם, ושני האבות חתמו על המסמכים, חתימותיהם חתמו את העסקה. עורך הדין פנה לסופיה וללוקה, והניח שני עטים על השולחן מולם. "ועכשיו, אם שניכם תחתמו כאן," אמר עורך הדין, тоно שלו היה קליני. "זה ימסד את המיזוג ואת הסכם הנישואין." סופיה בהתה בעט לרגע ארוך, ידה ריחפה מעליו. זה היה זה. ברגע שהיא תחתום, לא תהיה דרך חזרה. היא תהיה קשורה ללוקה, למשפחת אלוורז, לכל הבלאגן הזה. "תעשי את זה," היא אמרה לעצמה. "פשוט תסיימי עם זה." היא הרימה את העט ובנשימה עמוקה שרבטה את שמה בתחתית החוזה. ידה רעדה קלות כשחתמה, אבל היא הכריחה את עצמה להישאר רגועה. לוקה, כמובן, חתם בתנופה, כאילו זה הדבר הכי קל בעולם עבורו. "הנה," הוא אמר, ונשען לאחור בכיסאו שוב עם החיוך הזחוח הזה. "זה היה כל כך קשה?" סופיה לא ענתה. היא פשוט זעפה לעברו, שנאתה אליו בוערת חזק מתמיד. אבל היא שמרה על הבעתה ניטרלית, וסירבה לתת לו לראות עד כמה זה משפיע עליה. בזמן שהאבות ועורכי הדין החליפו לחיצות ידיים ונימוסים, הטלפון של סופיה זמזם בארנקה. היא התעלמה ממנו בהתחלה, אבל כשזה זמזם שוב, היא שלפה אותו, אסירת תודה על הסחת הדעת. נשימתה נעתקה בגרונה כשראתה את ההודעה: הודעה ממספר לא ידוע. "והעסקה הושלמה. ברוכה הבאה לחיים בגיהנום, בקרוב גברת אלוורז." לבה דפק בחזה כשהיא קראה את המילים, מוחה רץ. היא הרימה מבט בחדות, עיניה נעלו על לוקה, שישב מולה עם אותו חיוך מעצבן. ואז, כאילו כדי לאשר את חשדותיה הגרועים ביותר, הוא נופף לה קלות, אצבעותיו מתנועעות באוויר בלעג. היא רצתה לזרוק עליו את הטלפון שלה, לקפוץ מעבר לשולחן ולסטור את החיוך הזחוח הזה מפניו. אבל במקום זאת, היא לקחה נשימה עמוקה, והכריחה את עצמה להישאר רגועה. "אם מלחמה את רוצה," היא חשבה, עיניה מצטמצמות לחריצים כשנעצה בלוקה מבט, "אז מלחמה היא מה שתקבלי." היא החליקה את הטלפון שלה בחזרה לארנקה, מוחה כבר רץ עם אסטרטגיות. לוקה אלוורז חשב שהוא יכול לשלוט בה, חשב שהוא יכול להפוך את חייה לגיהנום עלי אדמות ולצאת מזה. אבל לא היה לו מושג עם מי הוא מתעסק. זה לא נגמר. ממש לא. כשהפגישה הסתיימה, והאבות בירכו זה את זה על המיזוג המוצלח, סופיה קמה, והחליקה את שמלתה בקרירות מדויקת. גם לוקה קם, והעניק לה חיוך לגלגני כשהוא הושיט את ידו. "מצפה לעתיד שלנו ביחד, גברת אלוורז," הוא אמר, קולו מטפטף בסרקזם. סופיה לא לקחה את ידו. במקום זאת, היא פגשה את מבטו בנחישות פלדה, קולה נמוך ושולט כשהיא ענתה, "תיהנה מזה כל עוד אתה יכול, לוקה. כי זו עסקה אחת שתצטער עליה." חיוכו של לוקה נחלש לרגע קט, אבל אז הוא חזר, אותו חיוך זחוח שגרם לה לרצות לצעוק. "נראה לגבי זה," הוא אמר, קולו מלא ביטחון. סופיה הסתובבה על עקביה ויצאה מהחדר, ראשה מורם. היא יכלה להרגיש את עיניו של לוקה עליה כשהיא עזבה, אבל היא סירבה להביט לאחור. זה לא היה הסוף. זה היה רק ההתחלה. "שיתחילו המשחקים," היא חשבה כשדחפה את הדלת ונכנסה למסדרון. "אין לו מושג למה הוא הכניס את עצמו."